https://madrid.ninkilim.com/articles/animals_and_spirituality/he.html
ברחבי המסורות הדתיות והרוחניות של העולם, היחסים בין בני האדם לבעלי החיים שזורים בחוטים אתיים, מיתולוגיים ומטפיזיים. בין אם נתפסים כיצורים קדושים, נשמות שהתגלגלו מחדש, שליחים אלוהיים או בני לוויה במסע הבריאה, בעלי החיים תופסים מקום משמעותי מבחינה מוסרית בהבנת האנושות את החיים ואת היקום. למרות שהחוקים, הטקסים והאמונות הספציפיים משתנים מאוד, רוב המסורות דוגלות בחמלה, ניהול אחראי או יראת כבוד בטיפול בבעלי חיים. באותה מידה מגוונות הן האמונות לגבי האם לבעלי החיים יש נשמות, ואם כן, מה גורלם לאחר המוות.
מאמר זה בוחן כיצד דתות ומערכות אמונה שונות ניגשות לשאלות אלו. הוא בודק הן את ההוראות האתיות לגבי האופן שבו יש לטפל בבעלי חיים והן את ההשקפות המטפיזיות לגבי האם לבעלי חיים יש נשמות ואיזו סוג של קיום רוחני הם עשויים לחיות. החל מחוקי הכתובים של היהדות והאסלאם, דרך מחזורי הקארמה של ההינדואיזם והבודהיזם, ועד לקוסמולוגיות ילידיות ולמחשבה הוויקאנית המודרנית, מתגלה פנורמה של התבוננות אנושית – כזו שחושפת לא רק כיצד אנו רואים את בעלי החיים, אלא גם כיצד אנו מגדירים מוסר, אלוהות ומקומנו בעולם החי.
היהדות מחייבת חמלה כלפי כל היצורים החיים באמצעות עקרון צער בעלי חיים – האיסור לגרום סבל מיותר לבעלי חיים. התורה כוללת חוקים רבים המגנים על רווחת בעלי החיים, כגון דרישה למנוחה לבעלי חיים עובדים בשבת ואיסור על חסימת פיו של שור בזמן שהוא דש תבואה. היחס האתי בין בני אדם לבעלי חיים מוגדר כניהול תחת ציווי אלוהי, ולא כבעלות.
במחשבה היהודית, לבעלי חיים יש נפש, כוח חיים או רוח מחיה. עם זאת, אלמוות הנשמה שמור בדרך כלל לבני אדם. החיים שלאחר המוות של בעלי החיים אינם מוגדרים בבירור בתיאולוגיה היהודית. למרות שהם חלק מהבריאה ומוכרים בדאגה האלוהית, בעלי החיים נתפסים בדרך כלל כחסרי הסוכנות המוסרית הנדרשת לשיפוט או לתגמול לאחר המוות. עם זאת, מסורות מיסטיות כמו הקבלה מאפשרות פרשנויות מכלילות יותר.
ההוראות הנוצריות מדגישות לעיתים קרובות את תפקיד האנושות כמנהלי הבריאה. בעוד ספר בראשית מעניק שליטה על בעלי החיים, תיאולוגים רבים מפרשים זאת כקריאה לניהול רחום, לא לניצול. קדושים כמו פרנציסקוס מאסיזי דגמו אהבה עמוקה לבעלי חיים, וזרמים שונים מקדמים כיום את רווחת בעלי החיים כחלק מחובה מוסרית רחבה יותר כלפי הבריאה. עם זאת, הדעות משתנות, וחלק מהמסורות עדיין שומרות על פרשנות ממוקדת באדם של הכתובים.
הנוצרים חלוקים בדעותיהם לגבי נשמות בעלי החיים. יש הטוענים שרק בני אדם, שנבראו בצלם האלוהים, הם בעלי נשמות בלתי-מותות. אחרים טוענים שתוכנית הגאולה של האל כוללת את כל הבריאה, ומצטטים את רומים 8 ואת נבואת ישעיהו על דו-קיום שליו בין בעלי חיים. הרעיון שבעלי חיים עשויים לקום לתחייה או לחיות ב”שמיים חדשים וארץ חדשה” צבר פופולריות בקרב כמה הוגים נוצרים עכשוויים, במיוחד בתיאולוגיה סביבתית.
ההוראות האסלאמיות דוגלות בחוזקה ברחמים (רחמה) ובהתייחסות צודקת לבעלי חיים. הנביא מוחמד הדגים זאת בהתנהגותו שלו – התערב כאשר בעלי חיים היו מטופלים בצורה לא נאותה, שיבח את אלה שהפגינו חסד, ואסר על אכזריות כגון עומס יתר או התעללות בבעלי חיים. בעלי החיים נחשבים לקהילות כמו בני האדם (קוראן 6:38), והשימוש בהם לספורט או לאכזריות אסור במפורש. הטיפול האתי בבעלי חיים הוא חלק מהאחריות האסלאמית בפני האל.
למרות שלא נאמר שבעלי חיים הם בעלי נשמות בלתי-מותות כמו בני אדם, הקוראן מכיר במשמעותם הרוחנית. סבלם אינו מתעלם; בעלי החיים יקבלו פיצוי או שהתייחסות לא נאותה כלפיהם תישפט ביום הדין. אחריות מוסרית זו מרמזת שבעלי החיים אינם חסרי משמעות רוחנית – הם חלק מבריאת האל ומעידים על סימניו.
הבודהיזם מדגיש את אהימסה, או אי-אלימות, כעיקרון אתי מרכזי. כל היצורים המרגישים – בני אדם ובעלי חיים כאחד – ראויים לחמלה. פגיעה בבעלי חיים נתפסת כמייצרת קארמה שלילית ומעכבת התקדמות רוחנית. נזירים בודהיסטים ורבים מהחילונים מאמצים צמחונות כצורה של משמעת רוחנית. בעלי החיים נתפסים כבני לוויה בדרך להארה, ורווחתם היא חלק מהדאגה האתית של המתרגל.
בעלי החיים נמצאים בתוך מחזור הסמסארה – גלגל הלידה, המוות והלידה מחדש. נשמות יכולות להיוולד מחדש כבעלי חיים או כבני אדם, תלוי בקארמה. לידה כחיה נתפסת בדרך כלל כגלגול פחות מוצלח בשל יכולת מוגבלת לחשיבה מוסרית, אך היא עדיין בתוך המחזור לעבר שחרור סופי. לפיכך, בעלי החיים משמעותיים מבחינה רוחנית וחלק מהמסע הגדול יותר לעבר נירוונה.
ההינדואיזם מקיים את אהימסה כמעלה קרדינלית, המשפיעה עמוקות על מנהגים תזונתיים ואתיים. הינדים רבים הם צמחונים, ואפילו אלה שאינם כאלה מלמדים לטפל בבעלי חיים בכבוד. פרות, במיוחד, נערצות כקדושות, לעיתים קרובות קשורות לסמליות אימהית ולאלוהויות שונות. פילים (גאנשה), קופים (האנומן) ונחשים (נאגה) קשורים גם הם לאסוציאציות אלוהיות, מה שמחזק עוד יותר את חובת ההגנה.
כמו בבודהיזם, ההינדואיזם רואה בבעלי החיים נשמות המטיילות דרך סמסארה. האטמן, או הנשמה הנצחית, יכולה לשכון בצורות רבות, אנושיות ולא אנושיות. היחס לבעלי חיים משפיע על תוצאות קארמיות. בעלי החיים אינם פחותים מבחינה רוחנית, אלא ביטויים שונים של אותה מציאות אלוהית – ברהמן. נשמותיהם, כמו שלנו, מיועדות לשחרור סופי דרך גלגולים עוקבים.
ביוון העתיקה, בעלי החיים היו משולבים בטקסים, מיתוסים ופילוסופיה. חיות מסוימות היו קדושות לאלוהויות ספציפיות – ינשופים לאתנה, שוורים לזאוס, דולפינים לפוסידון. למרות שבעלי חיים הוקרבו לעיתים קרובות, זה נעשה כמעשה סמלי עמוק, לא כאכזריות סתמית. פילוסופים כמו פיתגורס דגלו בצמחונות, מתוך אמונה בהגירת נשמות.
החשיבה הפילוסופית היוונית, במיוחד בקרב האורפים והפיתגוראים, בחנה את רעיון ההגירה של הנשמות (מטמפסיכוזיס), שבו נשמות אנושיות וחייתיות עברו בין גופים שונים. למרות שהמיתולוגיה לא סידרה באופן שיטתי אמונות על החיים שלאחר המוות של בעלי חיים, הנושא החוזר של טרנספורמציה והתגלמות אלוהית מרמז שבעלי החיים היו בעלי משמעות רוחנית, אם לא אלמוות.
בתרבות הנורדית, לבעלי החיים היו תפקידים מעשיים וסמליים. זאבים, עורבים וסוסים היו בעלי חשיבות מיתולוגית כבני לוויה של האלוהויות או כסימנים של גורל. בעוד הציד והחקלאות הכתיבו שימוש תועלתי בבעלי חיים, המיתוסים העניקו להם יראת כבוד. עורבי אודין (הוגין ומונין), עזי ת’ור וסלייפניר, הסוס בעל שמונה הרגליים, משקפים את הדואליות הזו של מעשיות וסמליות רוחנית.
המיתולוגיה הנורדית אינה מפרטת במפורש חיים שלאחר המוות לבעלי חיים, אך בעלי החיים משתתפים באופן ברור בדרמה הקוסמית של יגדראסיל (עץ העולם), רגנרוק (סוף העולם) והמיתוסים האלוהיים. ייתכן שנשמותיהם אינן מוגדרות באופן אינדיבידואלי כמו של בני אדם, אך הופעתם החוזרת במיתוסים מרמזת על משמעות רוחנית בתוך המחזור הקוסמולוגי הנורדי.
במצרים העתיקה, בעלי חיים הקשורים לאלוהויות היו נערצים – חתולים (בסטת), איביסים (ת’ות), תנינים (סובק) ושוורים (אפיס). רבים נחנטו ונקברו בטקסים קדושים, מה שמעיד על הגנה וחשיבות טקסית. עם זאת, לא כל בעלי החיים היו מוגנים – חלקם הוקרבו או שימשו למאכל, מה שמראה על השקפה דואלית המשלבת יראת כבוד עם תועלתנות.
חיות הקשורות לאלוהויות נחשבו כבעלות כוח רוחני והמשכיות. החניטה והקבורה שלהם מרמזות על אמונה בחיים שלאחר המוות או לפחות על חשיבות טקסית. למרות שנשמות אנושיות תוארו ביתר פירוט, בעלי חיים קדושים תפסו בבירור מקום בדמיון הרוחני של המצרים.
במסופוטמיה, בעלי החיים היו חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים ומהטקסים הדתיים. חיות מסוימות נחשבו לסימנים או שליחים של האלוהויות. חיות כמו אריות ושוורים תוארו באיקונוגרפיה מלכותית ואלוהית, המסמלות כוח וסמכות אלוהית. למרות שבעלי חיים הוקרבו ושימשו למטרות מעשיות, תפקידיהם הטקסיים העניקו להם מעמד קדוש.
יש מעט ראיות לאמונות רשמיות לגבי חיים שלאחר המוות של בעלי חיים, אך תפקידם בסמליות דתית מרמז על ממד רוחני. בעלי חיים שימשו לעיתים קרובות כמתווכים בין התחום האלוהי לארצי, אם כי נשמותיהם לא נדונו באותם מונחים כמו של בני אדם.
וויקה, דרך פגאנית מודרנית, שמה דגש רב על הרמוניה עם הטבע. בעלי חיים נתפסים כחלקים קדושים של השלם האלוהי. וויקאים רבים הם צמחונים או תומכים בזכויות בעלי חיים, ורואים באכזריות כלפי בעלי חיים הפרה רוחנית. טקסים עשויים לכבד רוחות של בעלי חיים, ואתיקה סביבתית היא מרכזית במוסר הוויקאי.
וויקאים מאמינים שבעלי חיים הם בעלי רוחות ומשתתפים במחזור של לידה, מוות ולידה מחדש. גלגול נשמות עשוי לכלול חזרה כחיה או כאדם, תלוי במסורת. בעלי החיים נחשבים לחלק מהמשפחה הרוחנית, לעיתים מופיעים כמוכרים או כמדריכים רוחניים, מה שמאשר את הרלוונטיות הרוחנית העמוקה שלהם.
עבור שבטים ילידים אמריקאים רבים, בעלי החיים הם קרובים רוחניים. הציד הוא קדוש, לעולם לא נעשה בקלות דעת, ותמיד מלווה בהכרת תודה. כל חלק של החיה משמש, וטקסים מבוצעים לכבוד רוח היצור שנצוד. בעלי חיים מופיעים לעיתים קרובות במיתוסים של הבריאה ונראים כמורים או שליחים.
מאמינים שבעלי חיים הם בעלי רוחות הממשיכות להתקיים לאחר המוות. רוחות אלו עשויות להצטרף לאבות הקדמונים, לשוטט בעולם הרוחות או לחזור לטבע. מדריכים או טוטמים של בעלי חיים מסייעים לאנשים לנווט בדרך הרוחנית. הגבול בין נשמת האדם לנשמת החיה הוא נזיל, ומדגיש קשר הדדי במקום הפרדה.
בקוסמולוגיה של האבוריג’ינים, בעלי החיים הם צאצאים ישירים או ביטויים של אבות זמן החלום. הציד מבוצע רק במסגרת פרוטוקולים תרבותיים קפדניים ועם יראת כבוד רוחנית. בזבוז או אכזריות הם טאבו. בעלי החיים הם חלק מקווי שיר קדושים ומערכות טוטמיות, המבטיחות שהידע האקולוגי מועבר מדור לדור.
בעלי חיים נתפסים כיצורים רוחניים הקשורים לאתרים טוטמיים ספציפיים ולמיתוסים של אבות קדמונים. רוחותיהם חוזרות לארץ או לזמן החלום לאחר המוות. מחזור החיים הוא נצחי, כאשר רוחות בעלי החיים משתלבות בארץ, בקהילה ובסיפור הקוסמי.
המגוון של ההשקפות המוצגות כאן מדגיש אמת בסיסית: למרות שהפרטים הדוקטרינליים שונים, זרם רחב של כבוד לבעלי חיים עובר ברוב התפיסות הדתיות והרוחניות של העולם. בין אם זה מבוטא כמצוות, חוק קארמי, יראת כבוד מיתית או איזון אקולוגי, הקריאה לטפל בבעלי חיים בחמלה נראית כמעט אוניברסלית. אפילו במסורות המעניקות לבני האדם מעמד מיוחס, לעיתים קרובות ישנם ציוויים ברורים להימנע מאכזריות, לפעול בצדק ולהכיר בנשימה המשותפת של החיים המחיה את כל היצורים.
האמונות לגבי נשמות בעלי החיים משתרעות גם הן על פני ספקטרום – מספקנות לשכנוע, מתפקידים רוחניים לא מוגדרים ועד להשתתפות מלאה במחזורי לידה מחדש או שיפוט אלוהי. במערכות רבות, הגבולות בין האדם לבעל החיים אינם נוקשים אלא נזילים, ומזכירים לנו שכל החיים מחוברים – ביולוגית, אתית ורוחנית.
בעידן של משבר סביבתי וסבל מן החי מתועש, התובנות העתיקות הללו נותרות רלוונטיות בדחיפות. הן מזמינות אותנו לשקול מחדש את האתיקה של מעשינו ולהכיר בבעלי החיים לא כאובייקטים, אלא כיצורים הראויים לאמפתיה, כבוד ותשומת לב רוחנית. כיבוד בעלי החיים הוא, במסורות רבות, כיבוד הקדוש עצמו.